אנשים רבים, במיוחד אם זו הפעם הראשונה שחושבים להגיע לטיפול נפשי, "מתבשלים" עם המחשבה הזו בתוך עצמם. לעיתים עובר זמן רב מרגע שמתחילים להתלבט עד שפונים להתחלת טיפול. פעמים רבות גם אחרי שכבר מבררים ומקבלים המלצה על מטפלת או מטפל, לוקח זמן עד שיוצרים איתם קשר ראשוני.

ההחלטה להניח בפני אדם זר, מקצועי ואמפתי ככל שיהיה, את עולמנו הפנימי, היא לא דבר של מה בכך. אנו מוצאים את עצמנו בעמדה אמביוולנטית- יש גם כמיהה ורצון להיעזר ולא להישאר לבד עם הקשיים אך במקביל יש גם חשש מהפעולה הזו מכיוון שמשמעותה חשיפה.

מנקודת מבט קצת אחרת- לעיתים טיפול נפשי מעורר חשש רב מכיוון שמשמעותו מגע עם תכנים פנימיים (זכרונות קשים, מחשבות, רגשות וכדומה) מכאיבים שייתכן שעיסוק בהם עלול לגרום להתפרקות נפשית, אך יחד עם זאת מתעורר דחף פנימי לעשות זאת.

לפנות לטיפול זהו צעד אמיץ. גם אם כבר פונים ומגיעים, בסבירות גבוהה ישנה בפנים אמביוולנטיות ומורכבות גדולה יותר מהנראה לעין.

חשוב לזכור שאפשר לפנות ולהתחיל טיפול דווקא עם האמביוולנטיות. למעשה, אם היא ישנה (וכפי שראינו- סיכויים רבים שכן), לגעת בה ולעסוק בה זהו צעד משמעותי בבניית הקשר הטיפולי. האפשרות להביא לשיח עם המטפל/ת את ההתלבטות, הרצונות השונים, ולעיתים אף את ההתנגדות לטיפול אינה "מחבלת" בטיפול אלא להיפך. שיח שנוגע במגוון הקולות והחלקים שחיים בנו מאפשר יצירת אמון ומשאיר אותנו פחות לבד עם כל אותם קולות פנימיים שאנו מניחים לעיתים שאינם ראויים שנבטא אותם או שמעוררים בנו בושה.